באופן כללי הטיפול התרופתי במחלת גאוט נחלק לשני רבדים: הטיפול בהתקף חריף של גאוט והטיפול המניעתי. הטיפול בהתקף חריף מיועד להפחית את הנפיחות והכאבים ולהוריד את רמות חומצת השתן בדם ואילו הטיפול המניעתי מיועד להאריך את משך הרמיסיה ולמנוע את התפרצות ההתקף הבא. במאמר שלפניכם נפרט אודות התרופות המשמשות במסגרת הטיפול המניעתי.
חשוב לציין שהטיפול המניעתי כולל בנוסף לתרופות גם שינויים באורח החיים, שינויים תזונתיים, טיפול במחלות נלוות שונות ועוד.
מטרת הטיפול התרופתי המניעתי
מטרת העל של הטיפול המניעתי היא למנוע התקפי גאוט חוזרים וכן למנוע את התפתחות הסיבוכים הכלייתיים (נפרופתיה כרונית ואבנים בדרכי השתן) ויצירת Tophi. טיפול ממושך באמצעות נוגדי דלקת שאינם סטרואידים או באמצעות כולכיצין במינון של חצי מיליגרם עד מיליגרם אחד ליום יכול בהחלט למנוע התקפים חוזרים של גאוט, אך אין לטיפול זה השפעה מטיבה על הסיבוכים האחרים של המחלה.
לעומת זאת לטיפול המבוסס על תרופות להורדת רמות חומצת השתן בדם על ידי מניעת היווצרות החומצה על ידי עיכוב האנזים Xanthine Oxidase או על ידי עידוד הפרשת החומצה בשתן, ישנה השפעה אופטימאלית על מניעת סיבוכי המחלה.
בעבר נהוג היה להמליץ על טיפול מניעתי קבוע להפחתת רמות חומצת השתן בדם רק לאחר ההתקף השני של המחלה. כיום לעומת זאת נהוג להמליץ על התחלת הטיפול המניעתי כבר לאחר ההתקף הראשון בחולים מסוימים. הכוונה היא בעיקר לחולים הסובלים מאבנים בדרכי השתן, חולים המפרישים יותר מ 1.1 גרם של חומצת שתן ביממה וחולים הסובלים מהפרעות בתפקוד הכלייתי.
בגדול מטרת הטיפול המניעתי להוריד את רמות חומצת השתן בדם לערך הנמוך מ- 6 מ"ג לדצ"ל באופן הדרגתי. ירידה מהירה וחדה מדי עלולה לגרום להתלקחות של התקף. אי לכך, מומלץ להתחיל את הטיפול שבועיים לאחר שהושגה רמיסיה ולא לפני כן. אם מדובר בחולה שסובל מ- Tophi, יש להגיע לרמות נמוכות יותר על מנת לאפשר ל- Tophi להתמוסס ולהיעלם.
אלא אם כן התפתחו תופעות לוואי המחייבות לשנות את סוג התרופה או את הפסקת הטיפול, ש להמשיך את הטיפול למשך כל החיים.
Probenecid
בחולים ללא היסטוריה של אבנים בדרכי השתן, המפרישים פחות מ- 600 מ"ג חומצת שתן ביממה שהינם בעלי תפקוד כלייתי תקין, ניתן לתת תרופות להגברת ההפרשה של החומצה בשתן. התרופה הנמצא בשימוש הנפוץ ביותר בקבוצת תרופות זו היא Probenecid.
המינון המקובל של תרופה זו הוא 250 מיליגרם באופן פומי פעמיים ביום. יש להעלות מינון זה באופן הדרגתי עד לגרם אחד, שלוש פעמים ביום.
מעט מאוד חולי גאוט מטופלים בתרופות להעלאת ההפרשה של החומצה האורית בשתן, בין היתר על רקע העובדה שתרופות אלו מנהלות אינטראקציות עם תרופות אחרות ומשום שישנן הוריות נגד רבות לתרופות אלה.
אלופורינול
תרופות המפחיתות את ייצור חומצת השתן על ידי עיכוב האנזים Xanthine Oxidase יעילות מאוד בכל החולים בשיגדון, ללא קשר לנוכחות אבנים בדרכי השתן או לרמות החומצה בדם.
התרופה הנפוצה ביותר בקבוצה זו נקראת אלופורינול והמינון הראשוני שלה עומד על 100 מיליגרם ליום באופן פומי. את המינון יש להגדיל בצורה הדרגתית מאוד מדי ארבעה שבועות עד למינון מרבי של 300 מיליגרם ליום במנה אחת בלבד.
היעד הטיפולי הוא ריכוז חומצת שתן בדם הנמוך מ- 6 מ"ג לדצ"ל. במקרים חריגים בלבד יהיה צורך להגיע למינון של 600 מ"ג ליום.
בחולה הסובל מאי ספיקת כליות, יש להתחיל במינון של 50 מ"ג ליום ולהעלות את המינון בהדרגה ובזהירות רבה. כמו כן בחולים אלה ניתן לעשות שימוש בתרופה אחרת, הנקראת Febuxastat, שהמטבוליזם העיקרי שלה לא מתבצע בכליות.
מאחר והירידה בריכוז חומצת השתן בדם בתגובה לאלופורינול עשויה לגרום להתפרצות של התקף חריף, מומלץ במקביל לטיפול באלופורינול לטפל באמצעות כולכיצין במינון של חצי מיליגרם באופן פומי, פעמיים ביום במשך חצי שנה. בחולים שסובלים מרגישות לכולכיצין ניתן להמיר את הטיפול בתרופה זו בטיפול בנוגדי דלקת שאינם סטרואידים.
Pegloticase (Krystexxa)
Pegloticase היא תרופה המיועדת עבור שלושה אחוז מהחולים שלא יכולים מסיבות כאלו ואחרות לקבל את הטיפולים התרופתיים המקובלים להורדת רמות חומצת השתן בדם.
תרופה זו ניתנת בעירוי ורידי אחת לשבועיים ונחשבת ליעילה מאוד בשמירה על רמות חומצת שתן נמוכות בדם. עם זאת, השימוש בתרופה כרוך בסיכון גבוה לתופעות לוואי מסוגים שונים (רגישות יתר סיסטמית ומקומית לרבות אנפילקסיס). אי לכך, הטיפול באמצעות תרופה זו צריך להתבצע תחת השגחה רפואית ומעקב רפואי צמוד בלבד.
מלבד מגוון הטיפולים התרופתיים הקיימים בנמצא, ישנן דרכי טיפול אלטרנטיביות בהתמודדות עם מחלת הגאוט. קיימות תרופות טבעיות בהן ניתן להשתמש ולהעזר לאחר התקף שיגדון, לדוגמה תרופות סבתא או חמוציות. כמו גם טכניקות טיפול טבעיות כמו הרפלקסולגיה למשל.